נעה רגב

1960-2007 

 
 
אתר האינטרנט לזכרה של נעה רגב עלה לאוויר ב-15 לינואר 2008 . לאתר מתווסף חומר מעולמה של נעה - הנכם מוזמנים לעקוב ולהתעדכן.  |  
דף הבית >> "סוף והתחלה " - ויסלבה שימבורסקה
 

                          על הספר "סוף והתחלה" ויסלבה שימבורסקה   (על המשוררת לחץ/לחצי על הכותרת )

                          * למצגת על ויסלבה שימבורסקה- לחץ / לחצי כאן

  * תירגום:רפי וייכרט הוצ' גוונים 1996
מגישה: נעה רגב כסיכום לסדנת שירה סוכות תשס"ב, מסלול שילוב אומנויות בהוראה

2.10 לבסוף בחרתי לערוך הכרות עם "סוף והתחלה" של שימבורסקה. סרקתי בזכרוני את ספרי השירה שאני מכירה, זכרתי שירים של נתן זך, של עמיחי, של דליה רביקוביץ והרבה אחרים שמוכרים לי משנים, רפרפתי על מדפי הספרים שלי, ולא יכולתי לבחור ביניהם. כמעט כמו בכנס מחזור של חברים מימים עברו- כל אחד מביא איתו מטעני זיכרונות..
ואני רציתי חוויה חדשה של גילוי והכרות שמחייבת באמת דיאלוג.
ופגשתי אותך, ספר קטן ורזה שקיבלתי לאחרונה ליום ההולדת. הרגשתי שמחה והתרגשות כמו לפני הרפתקה.
"תרגם מפולנית: רפי וייכרט". פולנית... איך אוכל להתחבר לעולם הזה? כשאני קוראת שירה עברית, משקעי השפה והתרבות צפים ומעשירים את חווית הגילוי וההבנה כמו שושנות מים בברכה. פולנית? מה לי ולפולנית?
לקרוא את פתח הדבר? אם בחר המתרגם לשלב אותו בתחילת הספר, אולי הבין שיש צורך בגשר מכאן ועד פולניה, לא כך? לא. אני קופצת למים וקוראת את השיר הראשון.
"אחדים אוהבים שירה". הכותרת קובעת עמדה, ואח"כ על כל מילה אפשר להטיל את צל הספק. ואני בין האחדים שאוהבים שירה . בלי ספק. מגיל שעמדתי על דעתי אהבתי שירה. היא דיברה אלי ואני דיברתי באמצעותה. פעמים רבות ניסיתי "להמתיק ימים " בשירים של נתן זך, מתנות יומולדת היו ספרי שירה מאמא. על מדפי הספרים בביתנו, עומדים זה ליד זה ספרי השירים שהבאנו אני ובן זוגי כנדוניה לחיינו המשותפים. גוררים זכרונות ואהבה לשירה."אבל מה זאת בעצם שירה./ לא אחת ניתנה לכך/תשובה רעועה./ ואני אינני יודעת ואינני יודעת ונאחזת בזה/ כבמעקה גואל." כאילו אנחנו עומדים על איזו מרפסת דימיונית, צופים בחיים, יצאנו רגע לשאוף אוויר, והשירה מונעת מאיתנו את הנפילה למטה, למראה המציאות? גואלת אותנו מהתפכחות? ההתפעלות מעוצמת הביטוי , מהשימוש הלא רגיל במילים, מדימוי מפתיע- היא חיץ ביננו לבין העולם או מישקפת?
זך אומר ש"שירה מבררת דברים מבוררים/ בזהירות היא בוחרת דברים נבחרים" (בשירו "לומר זאת אחרת" ), כלומר סגורה בעולמה. אבל סיוון אומר "מה שאין בשיר/ אולי יש בקוראיו/על פי מידותיהם." (בשיר "מה שאין בשיר") אם כך, השירה, בעצם, מתמלאת חיים רק במגע עם הקוראים...
ומה אומרת שימבורסקה? אמשיך ואקרא..


5.10 "סוף והתחלה" הוא שם של שיר, והוא גם שם הקובץ כולו. כנראה גם זה שיר מרכזי
"אחרי כל מלחמה/ מישהו חייב לנקות./ סדר כלשהו/ הרי לא יתרחש מעצמו."
נדמה שיש כאן אירוניה. בתיאורי הפרטים זיכרון של זוועות המלחמה , אנשים עסוקים בחזרה לשגרת החיים, ונדמה שיש פה ביקורת ואולי מחאה על כך שאנו חוזרים לשגרה אחרי הרס , מצולקים לעד. התמעטות הזכרון של טראומות לאומיות ואישיות, מזכיר לי את ההערה על כך שהשנה מלחמת יום הכיפורים נזכרה הרבה פחות מבעבר בעיתוני יום הכיפורים, נעלמת בין הכתבות על הטראומות הקרובות יותר- האינתיפדה, הנפילה בשבי של שלושת החיילים בהר דוב...
החיים חוזרים לשגרה עד כי "בעשב, שכיסה/ את הסיבות והתוצאות/ מישהו חייב לשכב לו/ עם שיבולת בין שיניו/ ולבהות בעננים". ברגע הראשון הופתעתי, כעסתי על נימת ההשלמה הזאת עם החזרה לשגרה, והשיכחה. אח"כ ראיתי בכך תבונה, אולי זהו הטבע האנושי . אפילו מידה של אופטימיות אני מוצאת ביכולת להחיות את התמימות, ולהתחיל מחדש.
סוף העולם הוא בעצם התחלה חדשה , של משהו אולי, טוב יותר ונכון יותר? הלוואי...

11.10 "חשבון אלגי" – שוב מוטל הספק על כל שורה וכל קביעה. מחזיר אותי אל השיר "אחדים אוהבים שירה", מבינה כעת שהשיר הפותח הוא מעין- מוטו לספר כולו. הספק של האדם הקטן, בעולם הפוסט מודרני שבו אין אמת אחת, הקביעות המבוססות ביותר משתנות במהירות ומשמיטות את הבסיס הבטוח (לכאורה) של קיומנו.
אני שומעת בשירים את חיפוש הפשר, המבנה, היד הנעלמת שבוודאי מכוונת את כל הפרטים המרכיבים את התמונה."חייבת להיות לכך משמעות" ("סיאנס") היא אומרת, ו"אולי אנחנו דורות ניסיוניים?" ("אולי כל זה"). העולם כל כך גדול וכל כך קטן בעת ובעונה אחת , והיחיד הוא בו זמנית פרור זעיר בתוך יחד אנושי מאוד גדול. גורל האדם מוכרע באופן שרירותי כל כך ("הטרוריסט, הוא צופה") . אני קוראת ומרגישה את האמת שמאפיינת את המציאות שלנו- מוטחת בפני. אני , באופן אישי, תופסת עצמי כאדם שמנסה לעצב את גורלו, פועלת ויוצרת בעולם ע"פ עולם הערכים שלי. כך אני מנסה לחנך גם את ילדי. אני מתאמצת להסתגר בבועה מפני החדשות המאיימות, לשמור את אמונתי מפני החרדה שמשליט עלינו הטרור, והנה באים השירים הללו ומטיחים בי את האמת, שהיא כל כך חסרת היגיון, סדר, ערך וצדק.
בשירים שבמרכז הספר אני מוצאת עיסוק בהיבטים שונים של שאלת הקיום האנושי ומקומו בעולם. שאלות שלאדם החילוני בראשית האלף השלישי אין להן תשובה. ב"מאום לא ניתן במתנה" היא עוסקת ביחסי גוף-נפש , ואני די מופתעת למסקנה שהנשמה קיימת, ורק אותה אין חובה להחזיר. להחזיר למי? אני שואלת, לבורא? האם יש כאן הד לתפיסה היהודית ש"ה' נתן ה' לקח"? רגע אחד (בשיר "גרסת ההתרחשויות") נראה שהאדם הוא רק עוד פריט בתוך היקום, שבו כל החלקים הם שווי ערך, עד שמחוייבותו ה"אנושית" של האדם- נעלמת. איזהו אדם, בכלל? ברגע האחר ("נוף עם גרגר חול") נראה כי רק האדם הוא הנותן לדברים ערך: מבחין בגוונים, בצורה, בקולות ,בריחות, הוא הנותן שמות לנוף. "הזמן חלף בריצה כמו שליח עם הודעה דחופה/ אך זהו רק דימוי שלנו./ הדמות הבדויה, החיפזון המומצא/ והידיעה הלא-אנושית"
באסוציאציה פרטית אני נזכרת בחווית ההכרות המחודשת עם חוף הים בנתניה: בעיניים מכוסות היו פתוחים כל החושים לקלוט ולהתמזג בנוף, ולרגע הייתי אני שוות ערך לגרגרי החול, לדקלים, לגלים, עוד פרט שמשתלב ומושפע מן הנוף. אבל הידיעה וההכרה בהבחנה ביני ובין האובייקטים שבנוף- הטילה שוב את צל הספק...
ושימבורסקה מבטאת זאת בשיר "ילדי התקופה". הכל פוליטי, לכל דבר נקבע ערך ע"י האנשים, הכל הוא כלי משחק בידי שחקנים רבי עוצמה. במישור האישי, הקרוב, אפילו האמונה היא סוג של מניפולציה פוליטית : "אלה שאינם יודעים אהבה מאושרת/ טוענים כי בשום מקום אין אהבה מאושרת.// באמונתם זו יקל עליהם לחיות, וגם למות". ("אהבה מאושרת")
ובכל זאת, מותר האדם בעולם. הוא נידון להיות בעל מצפון, להתייסר, לחפש ולא למצוא משמעות, להיכשל בהרכבת התמונה, לחוש אבוד בתקופה הפוליטית כל כך. כי "אין דבר חייתי/ ממצפון נקי/ על הכוכב השלישי במערכת השמש" ("בשבח הגינוי העצמי") .
שוב אני חוזרת אל "אחדים אוהבים שירה" , ומוצאת שם אמירה על מקומה של השירה בעולם הגדול, המסוכסך, השבור הזה. השירה היא צורך קיומי שניתן להאחז בו "כבמעקה גואל". השירה תציל אותנו בנפילה לתהום (היאוש?) . כמה פנים יש לשיר הזה! בכל פעם מתבלט בו חלק אחר, מאיר ומואר ע"י השירים האחרים. איזו חוכמה!
ואז אני מבחינה שהשיר הפותח מצוי גם על הכריכה האחורית: אם רפרף הקורא, אם לא נתן דעתו לתפקיד החשוב של השיר הזה בכל הקובץ, הרי כאקורד של סיום, רגע לפני הפרידה הוא פוגש אותו שוב- ומהרהר. בחירה של העורך? של המתרגם? של המשוררת? ממש הגשמה של שם הקובץ "סוף והתחלה"..
אני הופכת בידי את הספר, ושמה לב לתמונה שנבחרה לכריכה "עירום יורד במדרגות של מרסל דושאן, איש תנועת ה"דאדא". גם כאן, יש ניסיון לתאר במדויק את המציאות, את התנועה האנושית מזוויות שונות בו זמנית, אבל גם כאן- העולם נראה מפורק, חסר כל פשר והיגיון. אך האדם לא נואש מלחפש ולצקת את המשמעות. ממש כמו שימבורסקה, היוצרת אומנות טובה למרות , ואולי בגלל, ש "ואני אינני יודעת ואינני יודעת ונאחזת בזה/ כבמעקה גואל."
פעם,בתמימותי , אהבתי לחשוב שניתן ל"המתיק ימים " בשירים, כפי שאמר זך. היום, מפוכחת יותר, בוגרת יותר, מתאים לי התיאור של זו הנאחזת בשירה כבמעקה גואל.
אני רצה לחפש את ספריה האחרים , ואולי כדאי ללכת ,לאט, לאט...


Go Back  Print  Send Page
 

[חזרה למעלה]                    [מפת האתר]              [הוספה למועדפים ]   

" תשתדלו לאהוב. באמת, בטוב "  נעה

לייבסיטי - בניית אתרים